כששאלות גדולות על מדיניות החוץ האמריקאית מתנגשות בבחירות, זה רק לעתים רחוקות חדשות טובות עבור נשיא מכהן. כמו מנהיגים רבים לפניו, נשיא ארה"ב ג’ו ביידן הועלו עליו כמה מהשאלות הללו, כמו פלישת רוסיה לאוקראינה. חלקם מקורם בממשלים קודמים, כמו הנסיגה מאפגניסטן. רובם הם תערובת של שניהם, כמו התגמול של ישראל בעזה ותפקידה של איראן. אנליסטים רבים מתארים את תחילתן של בעיות מדיניות החוץ של ביידן למה שמתואר לעתים קרובות כנסיגה האמריקנית "המשובשת" מאפגניסטן. בבידוד, ולמרות הטרגדיה הבלתי נמנעת לחלוטין שהתרחשה שם, לא סביר שאפגניסטן לבדה השפיעה אלקטורלית מעבר ללחיצת ידם של כמה מבקרים פוליטיים. כמו בווייטנאם, המפלגה הדמוקרטית של היום שרויה בחלוקה על תגובת ממשל ביידן לעזה. בפריימריז במדינת מישיגן בפברואר, יותר מ-100,000 דמוקרטים הצביעו "בלתי מחויבים" כחלק ממסע מתואם לשליחת מסר לביידן, בדרישה שיעשה יותר כדי לעצור את הטבח של פלסטינים בעזה. בבחירות 2020 זכה ביידן במישיגן בקצת יותר מ-150,000 קולות. הסיכון עבור ביידן הוא שהוא לא צפה עד כמה מדיניות החוץ שלו עלולה לערער את המסר הזה ואת עוצמת הפנייה האישית שלו. הסקרים מראים שכשני שלישים מהאמריקאים תומכים בהפסקת אש מיידית בעזה. חוסר היכולת הפוליטית וחוסר הנכונות האישית של ביידן להרחיק את ארצות הברית מישראל, והסירוב המתמשך של ממשלו להציב תנאים לסיוע צבאי, מפרקים את קואליציית ההצבעות הרופפת שהעלתה אותו לשלטון. הוא יצטרך את הקואליציה הזו כדי להחזיק ולתת להצביע, אם הוא יזכה בבחירות מחדש.
